משנת ארץ ישראל על משנה זבים ב׳:ג׳

3 הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת – כפשוטם של דברים, חכמים לא ידעו להבחין בין זיבה לקרי ולכן אם ראה קרי הוא טמא טומאת בעל קרי יום אחד ואינו נטמא בזיבה, זאת מתוך החשש או התקווה שה"זיבה" היא רק המשך הקרי. אבל ההנחה שהם לא ידעו להבחין בין שכבת זרע הבאה מתשמיש לבין זיבה אינה נחלת הכול, כדברי התוספתא: "ומה בין זוב לשכבת זרע? זוב בא מבשר המת ושכבת זרע מבשר החי. זוב דוהה כלובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. שכבת זרע אדומה והאשה תולה בה" פ"ב ה"ד, עמ' 677. לא כל הסימנים מוכרים לנו. הטיעון ששכבת הזרע אדומה סותר את אשר ראו עינינו, ואף את תחילת הברייתא. מכל מקום הברייתא משקפת תרבות המבחינה בין זרע לזוב, ומן הסתם חולקת על המשנה. עם זאת לדעת המשנה תולים את הזיבה בקרי שראה, והאבחנה בין השתיים אינה בטוחה. רבי יוסה אומר יומו – מעת לעת משמעו 24 שעות, ורבי יוסי אומר שאנו מפרשים את הזיבה כקרי רק למשך אותו יום ללא הלילה.

4 גוי שראה קרי ונתגייר מיד הוא מטמא בזיבה – את הקרי ראה בהיותו גוי והוא אינו נחשב, שכן אירע בזמן היותו גוי, ואילו הגר הוא כמי שנולד מחדש ללא עבר ולכן אין לקחת חשבון אירועים שחלו בזמן היותו גוי. אם כן למה הוא מטמא בזיבה, הרי זו ראייה ראשונה? הר"ש, הרא"ש ופרשנים נוספים פירשו שאינו מטמא אלא שזו נחשבת לראייה ראשונה ולא שנייה, וקשה, הרי המינוח "מטמא בזיבה" הוא מוחלט, כלומר הוא טמא ולא שזו נחשבת ראייה ראשונה. יתר על כן, אם זו כוונת המשנה מדוע לא הציגה את המקרה הקיצוני יותר שראה זיבה, התגייר וראה זיבה שנייה, או שראה שתי זיבות ולאחר שהתגייר ראה זיבה שלישית? בדוחק נראה להסביר ש"מטמא בזיבה" היא הגדרה כללית: הזיבה נחשבת לזיבה ולא לטומאת קרי. אף על פי שמבחינה ביולוגית קרוב לשער שהפליטה הראשונה אינה זיבה, הרי שהיא זיבה שנייה וחלים עליה כללי זיבה שנייה השנויים בפרק הקודם. אבל מהתוספתא משמע אחרת: "גוי שראה קרי ונתגייר מיד מטמא בזיבה. במה דברים אמורים בזמן שנתגייר מהול, אבל מל ואחר כך ראה תולין לו כל זמן שהוא מצטער, בין גוי בין ישראל" פ"ב ה"ז, עמ' 678-677. כאב המילה נחשב לעילה לזיבה, אבל בהיותו יהודי לאחר שפג הכאב או כלל לא התחיל זיבתו מטמאת; מהתוספתא משמע שהזיבה מטמאת ממש. אין לנו אלא לפרש שמשנתנו כבית שמאי ודינו כמי שראה שתיים והפסיק פ"א מ"ב. אמנם הראשונה הייתה בהיותו גוי אבל היא נחשבת לראייה ראשונה, משום שהיא ברצף עם התקרית שאירעה לו בהיות כבר יהודי.

5 מהמשנה משמע בבירור שגוי אינו מטמא בזיבה, ושכבת זרעו טהורה. שאלה זו עלינו לברר לגופה.

6 שכבת זרע בגוי

7 ההלכה הבבלית בנושא ברורה: "ואין נכרים מטמאין בזיבה, אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן" בבלי, שבת פג ע"א. אם כן מדין תורה שכבת זרעם של גויים אינה מטמאת, אבל הם נחשבים לטמאים כזבים. מעמד הגיור כולל טבילה ואז הנכרים נטהרים מכל טומאותיהם, ולכן משנתנו עוסקת ביהודי טהור שהיה בעברו הקרוב נכרי. הנימוק לגזרה מופיע בסוגיה אחרת: "שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור" שבת יז ע"ב. החשש למשכב זכור בעייתי שכן ודאי שהוא אסור בכל איסור, ולכן נראה שאלו המילים "במשכב זכור" הן תוספת הסבר ועיקר החשש הוא "שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו". כלומר הרצון הוא שצעירים יהודיים לא ישהו בקרבת נכרים, וכדי להרחיקם גזרו שהנכרי ייחשב לטמא בטומאה החמורה ביותר הגבר זב, והאישה נידה. ההלכה שבבבלי מצויה כבר במקורות התנאיים אבל ללא הנימוק המפורט: "הגוים והגר והתושב אינן מטמאין בזיבה ואף על פי שאינן מטמאין בזיבה טמאין כזבין לכל דבריהם ושורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו" תוס', פ"ב ה"א, עמ' 677 ומקבילות. אבל מתברר שהלכה זו אינה כה פשוטה.

8 המשנה בשקלים קובעת: "ואין מקבלין מידן קיני זבין, וקיני זבות, וקיני יולדות, וחטאות, ואשמות, אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן. זה הכלל, כל שנידר ונידב מקבלין מידן" פ"א מ"ה. אם כן, קיני זבים אין מקבלים מידם משום שחובה להקריבם ואין מקבלים מידם קרבנות חובה, ואם נכרי אינו נטמא בזיבה כיצד יש כאן חובת קרבן? ואם אכן אין הוא טמא, הרי שזה קרבן נדבה ומותר לקבלו מן הנכרי. ואכן הירושלמי למקום שואל את השאלה ועונה שהמשפט בזבים עוסק בכותים שקלים פ"א ה"ד, מו ע"ד. התירוץ קשה ביותר. הרבה יותר קל להבין את המשנה בהנחה שהגוי מטמא בזיבה, ואכן אחת הגזרות הנמנות עם "שמונה עשרה דבר" היא שגזרו על "שכבת זרען"; כך בירושלמי שבת פ"א ה"ג, ג ע"ג ובבבלי שם יז ע"ב. הבבלי מסביר כאמור שגזרה היא שיטמאו כעין טומאת זבים אף שאינם נחשבים לזבים, אבל כפשוטה הגזרה היא שהם זבים, ובית הלל חלקו על כך וסברו שאינם זבים ממש אלא רק כזבים. או שמא בית שמאי חשבו שהם זבים ובית הלל חשבו שאינם זבים, ועמדת המקורות שהבאנו שהם כזבים מדבריהם היא עמדת פשרה.

9 המשנה קובעת שדם זיבה של נכרית שנוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי מטהרים ובית הלל מטמאים עדיות פ"ה מ"א; נידה פ"ד מ"ג. זו אחת מקולות בית שמאי עדיות שם שם. מהמשך משנת נידה ברור שמדובר גם בדם זיבה, ואכן הבבלי למקום נידה לד ע"א שואל האם בית שמאי חולקים על ההנחה שגוי אינו מטמא בזיבה, ועונים שלדעת בית שמאי יש הבדל בין זכר לנקבה. כפשוטם של דברים אכן בית שמאי חולקים על כל ההלכה. מרשימת גזרות י"ח דבר משמע שבית שמאי החמירו, ואילו ממשנת עדיות ומשנת נידה ברור שהם הקלו. אבל בתוספתא נידה מופיעה גם מסורת הפוכה: "דם הנכרית, ודם הטהרה של מצורעת, בית שמאי אומרים הרי הן כדם מגפתה" פ"ה ה"ה, עמ' 645. עד כאן המסורת הפוכה מזו של המשנה. בית שמאי מחמירים, ובית הלל אינם נזכרים.

10 אבל בהמשך התוספתא: "רבי אליעזר אומר מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל. בית שמאי אומרים מטמא לח ואין מטמא יבש, ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש" פ"ה ה"ו, עמ' 645. המשך התוספתא עוסק בהמשך המשנה, ודנו בו בפירושנו למסכת נידה. אם כן, המסורת שבית שמאי מחמירים היא משנת רבי אליעזר. בתוספתא היא מצוטטת במלואה, ורבי אליעזר, ממשיכם של בית שמאי, אינו מזכיר את בית הלל. במשנתנו מסורת הפוכה של רבי יהושע? שבה בית הלל הם המחמירים. במשנת עדיות פ"ה מ"א מקבילה למשנתנו ורבי יהודה, אף על פי שהוא תלמידו של רבי יהושע, מונה את ההלכה במשנה כאחת מקולי בית שמאי. אבל בתוספתא עדיות שנינו: "רבי אליעזר אומר שני דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל. דם היולדת שלא ילדה מטמא לח ואינו מטמא יבש, דברי בית שמאי, ובית הילל אומרים מטמא לח ויבש" פ"ב ה"ח, עמ' 458. לא נאמר מהו הדבר השני מקולי בית הלל, וסביר שהוא משנת נידה ועדיות שציטטנו.

11 נמצאנו למדים שלפנינו מחלוקת אחת בין בית שמאי לבית הלל, מחלוקת שנייה בין רבי אליעזר לתנא קמא רבי יהושע מה אמר כל אחד מהבתים, ומחלוקת שלישית מה בדיוק אמרו רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יהודה התאים עצמו לרבי אליעזר, אך מצינו שתי מסורות מה אמר רבי אליעזר. הברייתא המייחסת לרבי יהודה את הדעה שזו מקולי בית שמאי היא כאמור רק אחת משתי מסורות הפוכות.

12 לפי הסבר זה הכול אתי שפיר. אכן לפי המסורת בית שמאי מחמירים ודעתם התקבלה שהגויים מטמאים, לאחר מכן התחזקו בית הלל ונקבע שאינם מטמאים, אבל הם כזבים.

13 ואכן, בתוספתא מקוואות שנינו: "1. שכבת זרע של ישראל בכל מקום הרי זו טמאה ושל גוי בכל מקום טהורה חוץ ממימי רגלים שבה. 2. כל אלו שאמרו טהורין לחולין וטמאין לתרומה חוץ מהפולטת שכבת זרע שהיא טמאה לחולין" פ"ו ה"ז, עמ' 658. אם כן זיבת הגוי מטמאת את היהודי, זאת אף על פי שהגוי עצמו אינו טמא הוא גם אינו טהור, ואינו נכלל כלל ועיקר בקטגוריה של "מקבל טומאה". הנוגע בזיבה נחשב טהור, אך רק לחולין, ואילו לתרומה הוא טמא. זו עמדת פשרה נוספת בין בית שמאי לבית הלל, ואפילו אם נאמר שהיא דעת הכול הרי שלדברי התוספתא הגוי מטמא חלקית בזיבה. כך גם פוסק רבי יוחנן בירושלמי: " 'שכבת זרען', ולא כן אמר רבי אחא רבי חיננא בשם רבי יוחנן, שכבת זרעו שלגוי טהורה, שאי איפשר לשכבת זרע לצאת בלא מימי רגלים?" שבת פ"א ה"ד, ג ע"ד. אם כן רבי יוחנן חולק על הגזרה; עורך הסוגיה מבין שגזרו שהנכרי מטמא בזיבה, ורבי יוחנן סבור שאינו מטמא ושכבת זרעו טהורה לחלוטין.

14 הדיון נסוב סביב הלכות "טכניות", אבל יש לו משמעות רבה על היחס המעשי אל הגוי. כפי שכתבנו במבוא למסכת אהלות היה ויכוח הלכתי על מעמדו של הגוי בתחום טהרה. לדעתנו בפועל היה ברור שהנכרי מתועב ויש להתרחק ממנו, לפיכך התאים להגדירו כטמא, ברם עצם הגדרתו כטמא יש בה התייחסות אליו כאל בן אדם, וחכמים רבים התנגדו לכך בטיעון שנכרי אינו אדם. בלשון הבבלי: "אתם קרויין אדם, ואין הנכרים קרויין אדם" יבמות סא ע"א; בבא מציעא קיד ע"ב ועוד. הדיון במבוא לאהלות ובספרות המחקר נסוב על טומאת מת האם המת הנכרי מטמא, אך מסתבר שוויכוח דומה, הלכתי יותר, היה לגבי זב.

15 אגב דברי חכמים המזכירים את "מעת לעת" אסף העורך עוד הלכות של מעת לעת; ייתכן שמטרת האיסוף הייתה ליצור רושם שזו נורמה כללית בדיני טהרה, ברם אם זה היה רצונו הרי שההלכות השונות דווקא מצביעות על ההבדל בין המקרים. הרואה דם – טמאה מעת לעת, כלומר טמאה למפרע כמו ששנינו במשנה, נידה פ"א מ"א. בפירושנו לנדה פ"א מ"א ראינו שבמשנה קיימות דעות מספר לגבי נשים רגילות שראו דם. בית שמאי אומרים "דיין שעתן" כלומר מטמאות רק מכאן ולהבא, לדעת בית הלל מטמאות למפרע, וכמה דעות במשנה ובמקבילותיה:

16 א. מעת לעת 24 שעות למפרע.

17 ב. מפקידה לפקידה טמאה למפרע מהבדיקה הקודמת.

18 ג. מעת לעת או מפקידה לפקידה – החמור מבין השניים.

19 ד. מעת לעת או מפקידה לפקידה – הקל מבין השניים.

20 משנתנו היא כדעה המקלה ביותר דעה א. והמקשה מעת לעת – המקשה היא המקשה בלידתה, כלומר מדממת עקב תחילת הלידה. על כך מפרש אלבק: "המקשה ליד בתוך ימי הזיבה אינה זבה אבל אם נחה מעת לעת מחבלי הלידה וילדה הרי זו יולדת בזוב כדעת רבי אליעזר" נדה פ"ד מ"ד. עד כאן משנתנו נראית כמשנת נידה. אבל עיקרה של משנת נידה שונה ממשנתנו. בעיקרה מצויה הקביעה שהמקשה ושפתה הפסיקה מעת לעת נחשבת לזבה "יולדת בזוב". משנתנו אפוא חסר בה העיקר, שאם הקשתה ושפתה מעת לעת דינה כזבה. אם נקרא את משנתנו כפשוטה משמעה שהמקשה נחשבת לטמאה מעת לעת, כלומר היא טמאה למפרע, ואין המשנה מדברת כלל על המקרה של נידה פ"ד. דינה של המקשה מופיע בנידה פ"א מ"ד. שם רבי אליעזר אומר שארבע נשים דיין שעתן, ואחת מהן היא מעוברת שראתה דם. אפשר להסביר שמדובר במעוברת בראשית ההיריון, ואז אין קשר בין משנתנו זבים למשנה בנידה, או שמדובר במעוברת בסוף ההיריון, ואז היא היא המקשה שעליה מדבר במשנתנו רבי אליעזר המהלך חלקית בדעת בית שמאי. אבל בית הלל וחכמים אחרים מחמירים על האישה, וארבע האפשרויות המוצעות במשנה שם הוצגו לעיל בסמוך. מה סבורים חכמים לגבי ארבע הנשים הנזכרות? האם הם מסכימים עם בית שמאי ש"דיין שעתן", או שהם חולקים וסבורים שדין המקשה כדין כל אישה רגילה? משנת נידה פ"ד מ"ד רק קובעת שמעוברת שראתה דם נחשבת לזבה, אבל אינה מתייחסת לשאלה כמה זמן למפרע היא טמאה. ממשנתנו משמע שסתם המשנה היא כדעה שמקשה שדיממה טמאה טומאת זיבה מעת לעת. איננו יודעים איזה תנא מייצג עמדה זו, והאם היא מקובלת על כל התנאים של משנה א בנידה. והמכה את עבדו יום יומים מעת לעת – התורה אומרת: "אך אם יום או יומים יעמֹד לא יֻקם כי כספו הוא" שמות כא כא, כלומר אם העבד החלים מהמכות אין חל על האדון עונש מיוחד, אבל אסור לאדון להכות את עבדו למוות. השיעור המקראי הוא יום או יומיים, וחז"ל פירשו זאת כ"מעת לעת": " 'אך אם יום', שומע אני כשמועו? תלמוד לומר 'או יומים'. שומע אני כשמועו? תלמוד לומר 'אך אם יום', כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? יום שהוא כיומים, ויומים שהן כיום. הא כיצד? מעת לעת" מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין ז, עמ' 274; מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, כא כא, עמ' 175. המשנה רומזת למדרש, ובלעדיו אין למשנה קיום.

21 עד כאן הוא שיעור מכה, ואם נפל העבד למשכב ארוך יותר הרי ההגדרה לכך היא "אסון": "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש" שמות כא כג. חז"ל פירשו שיום או יומיים הוא "מעת לעת".

22 כלב שאכל בשר המת שלשה ימים מעת לעת והוא כברייתו – לאחר שלושה ימים הכלב חוזר לטהרתו. עד אז הוא נחשב כמכיל בשר מת. את המונח "ברייתו" אפשר להסביר לטהרתו של הכלב ואפשר להסביר לברייתו של הבשר, שעד אז הוא טמא. אמנם גם בהלכה זו נזכר "מעת לעת", אך מדובר בשלושה ימים שלמים, ולא מעת לעת שהם עשרים וארבע שעות. המפרשים מפנים למשנת אהלות פי"א מ"ז, ברם משנתנו למעשה חולקת על משנת אהלות. שם מדובר בכלב מת שאכל קודם בשר מת, ומוטל על האיסקופה של הבית ופיו אל הבית. המחלוקת היא האם טומאת הבשר יוצאת דרך הצוואר, או דרך אחורי הכלב, או שמא הטומאה בוקעת כלפי מעלה. התנאי העיקרי, שהכלב יהיה מת ופיו פתוח, אינו נזכר במשנתנו.

23 ההלכה השלמה מצויה בתוספתא, ומן הראוי להתחיל בה: "1. כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור, שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין. 2. הקיאן הבית טמא מת. אם שהה במעיו עד שהוא חי שלשה ימים מעת לעת, הבית טמא, ובעופות ובדגים מיד. רבי יהודה בן בתירה אומר בדגים מיד, ובעופות מעת לעת. רבי אלעזר אומר משם רבי יהודה בן בתירה, זה וזה מעת לעת" אהלות פי"ב ה"ג, עמ' 610-609. אם כן הבלוע אצל כלב חי טהור, וההלכה היא שכל הבלוע אינו מטמא, לעומת זאת הבלוע אצל כלב מת טמא. נבלת הכלב עצמה אינה מטמאת, אבל המת בתוכו מטמא. הלכה זו נמצאת בצומת של מעין רב שיח וירטואלי שבו מעורבים שלושה גורמים. הראשון הוא הפחד הפסיכולוגי מהטומאה. בעל החיים הביתי הוא סכנה מתמדת שמא אכל משהו טמא. אמנם בעל חיים אינו מקבל טומאה בעצמו תוס', אהלות פ"א ה"ד, עמ' 598, אך היה מקום לחשוש שבמעיו נמצאת טומאה. הכלב עשוי לאכול בשר מת, התרנגול שרץ טמא, והפרה עשויה לשתות מי חטאת. כך הופכים החיים בבית לסכנה מתמדת, מעין שדה מוקשים קבוע. מצד שני, באופן רֵאלי הטומאה אינה נראית, ומה שאינו נראה אינו קיים. על חשיבות מרכיב הראייה כבר עמדנו בפירושנו לאהלות פ"ו מ"ה. דיון זה מוצא לו פתרון משפטי, "כל הבלועין", אלא שכפי שנראה ניסוח זה אינו אלא ניסוח משפטי של בעיה שאינה רק משפטית. התוספתא רומזת להלכה ידועה שכל הבלועין כאילו אינם, אבל היא גם מודה שאם הקיא אותם הכלב הרי שהם בעין ומטמאים. למונח "בעין" נקבעה הגדרת זמן ולא הגדרה מוחשית. אפשר היה להגדיר שהם מטמאים אם רואים את צורת הבשר, או הגדרה דומה, אך נבחרה הגדרה זו מתוך ההנחה שתוך שלושה ימים האוכל התעכל לחלוטין בבלי, שבת קנה ע"ב. בדין בלוע עסקנו במפורט בפירושנו לאהלות פי"א מ"ט. הייתה בכך מחלוקת ש"הוכרעה" בדור יבנה, אך גם בדור אושא המשיכה המחלוקת ו"ההכרעה" אינה אלא לדעתם של חלק מהתנאים.

24 במהלך דיוננו באהלות שם ראינו עוד פרטים שהם מעת לעת, ובעיקר פרה ששתתה מי חטאת טמאה מעת לעת. היה מקום להביא אותה ברשימה, ופחות את המקרה של הבשר שהוא שלושה ימים מעת לעת. יש במכלול המשניות דוגמאות טובות יותר לשימוש בפרק הזמן של "מעת לעת", כגון המאבד גט חושש מעת לעת משנה, גיטין פ"ג מ"ח, בהמה מפרכסת כשרה מעת לעת משנה, חולין פ"ג מ"ג, ואפילו בתוספתא אהלות שצוטטה לעיל אהלות פי"ב ה"ג, עמ' 610-609 מדובר בכלב שאכל עופות ודגים שטומאתו מעת לעת. נמצאנו למדים שהבחירה של בעל המשנה קשה, בלתי הגיונית, וההלכות שריכז אינן אחידות. אולי הביא דווקא את הדוגמאות שאין להן משנה שלמה מפורשת. סוגיה זו עשויה, אפוא, להוות עדות לעולם המשניות שהכיר עורך המשנה. הוא הכיר את משניות הש"ס והרחיב רק בנושאים שאין עליהם פירוט, או כשרצה לחלוק על משנה דומה המזכירה את המינוח "מעת לעת" משנת אהלות.